פסק-דין בתיק ת"ק 001120/04

הנתבעת 1, הינה חברה בע"מ שעל פי מטלות ההתאגדות שלה עסקה ביבוא רהיטים. מתוך 1000 המניות שהונפקו על ידי החברה, מחזיקה הנתבעת 4 ב- 999 מניות ואילו הנתבעת 3 מחזיקה במנייה אחת. הנתבע 2 שימש כמנהל של החברה הנתבעת 1.

כאמור, החברה עסקה ביבוא ברהיטים וכתובת החנות שלה ברחוב הלח"י 2 בני ברק.

התובעת פנתה אל הכתובת הנ"ל ושם היא פגשה את הנתבע 2 והזמינה ספה מדגם ווטסון 140190, ושילמה תמורתה סך של 2,960 ש"ח, וקיבלה קבלה מס' 429 שצורפה לכתב התביעה וסומנה באות "א".

הקבלה נושאת בכותרתה את פרטי הנתבעת 1.

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת מעולם לא קיבלה את הספה אשר בגינה שילמה את מלוא הסכום המוסכם עבורה. 

התובעת דורשת מכל הנתבעים את החזר הכסף, בתוספת הצמדה וריבית והוצאות.

ביום 04.04.04, התקיים דיון אליו הגיעה התובעת ואילו מטעם הנתבעים התייצב הנתבע 2, בעצמו, והציג שני ייפויי כח מטעם הנתבעות 3 ו - 4, כשהוא מייצג אותן.

מטעם הנתבעת 1, לא היתה התייצבות. הנתבע 2 לא טען שהוא מייצג אותה, רק אמר שהנתבעת " הפסיקה את פעולתה בשנת 98".

מעיון במסמכי הרישום ברשם החברות מתברר, שכתובתה של הנתבעת 3 והנתבע 2 הינה אותה כתובת, מכאן אני גם מסיק שהם גם בעלים שלה.

הנתבע בשמו ובשם הנתבעות  3 ו - 4 טוען כי אין עילת תביעה אישית נגדו ונגד הנתבעות 3 ו - 4, שכן התובעת עשתה עסקה עם חברה שהפסיקה לפעול ולא איתן אישית, שכן הנתבעות  3 ו - 4, היו לא יותר מאשר מחזיקות במניות, כפי שציינתי לעיל, ואילו הוא היה בסה"כ מנהל שאפילו אינו מחזיק במניות.

התובעת מתעקשת על כך, שכאשר הגיעה אל החנות, היא פגשה שם את הנתבע 2, רכשה ממנו את הרהיט, שילמה לו את הכסף והיא עשתה איתו את העסקה ולא מעניין אותה אם הוא מדבר בשם חברה ואם לאו.

במהלך עדותו של הנתבע בפני, הוא אמר את הדברים שלהלן:

"שולה [נתבעת 4] היתה מוכרת בחנות. אני הייתי מנהל החברה. הזמנו קונטיינר באוקטובר. הספק לא הספיק לעלות אותו. הקונטיינר הגיע לכל שאר הלקוחות ואילו המיטה שלה לא הגיעה. הצענו לקחת משהו חלופי ועוד משהו, אך היא לא הסכימה לכך.  מאז הכל נעלם. אני לא ידעתי שאני הולך לסגור. אני סגרתי  4 חודשים לאחר מכן. אני לא באתי ונעלמתי. אז היכן היא האחריות של החברה.  אני המשכתי לספק סחורה במהלך  4 חודשים".

הנתבע 2 ממשיך ואומר: "בגדול התובעת צודקת שהיא כן שילמה את הכסף ולא קיבלה תמורה".

נשאלת השאלה האם צודק הנתבע 2, שאין לתובעת עילת תביעה כנגד הנתבעים 2 עד 4  ויש לה עילה  רק כנגד הנתבעת 1, שלא הגישה  הגנה או האם צודקת התובעת בדרישתה לראות בנתבעים  2 ו - 4 כאחרים אישית לעסקה. בלשון החוק, האם ניתן פה להרים את המסך שבין הנתבעים 2 עד 4 בתור מנהל ובעלי מניות של החברה ובין החברה כאשיות משפטית נפרדת או שהמסך הזה ממשיך לרדת ולפריד בין אחריות החברה לבין אחריותם האישית של בעלי מניותיה?

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, התרשמתי מדברי הנתבע, לקחתי בחשבון את צורת התבטאות שלו, אשר חלקים ממנה הדגשתי במבואה לעיל, הגעתי לכלל מסקנה שהן הנתבעת 1  ושהן הנתבעים  2 ו 3 לכל הפחות, חד המה. לא היתה הפרדה בין הנתבעת 1 לבין הנתבעים  2 ו 3. הנתבע 2 ראה בעצמו כמי שנושא ונותן עם התובעת, כמי שמכר את הרהיט, כמי שקיבל את הכסף, כמי שפתח את העסק, כמי שסגר את העסק, כמי שלא ידע שהוא הולך להתמוטט, וכמי שהמשיך לספק אישית סחורה ללקוחותיו - 4 חודשים לאחר התמוטטות הנתבעת 1.

הנתבע לא ניסה להציג בפני מערכת חשבונות נפרדת או משרד נפרד של הנתבעת  מאשר כתובתו שלו. גם הקצאת המניות שנעשתה בעת מיסוד החברה כאשר אשתו, הנתבעת 3, הינה בעלים של 1,000 מניות פחות אחת,  והיותם של הנתבעים 2 ו 3 בעל ואישה, כל זה נותן את התחושה או את העובדה שמדובר למעשה בעסק משפחתי שהמילה "חברה" באה רק לתת לו "כיסוי חיצוני", שקוף למדי.

החלטתי להרים את המסך בין הנתבעת 1 לבעלי מניותיה ולראות בנתבעים 1, 2 ו - 3 כאחרים ביחד כלפי התובעת.

באשר לנתבעת 4, המחזיקה במנייה אחת בחברה, הנתבע 2 בעצמו מאשר בעדותו, שהיא עבדה בתור מוכרת בחברה. לא מצאתי שהיא אחראית בפני התובעת.